<h1>אין מוציאין מידו</h1>
<h2>דף פו.</h2>
[לשון הרי"ף מקידושין כ"ו ע"א וכל הסוגיא שם] תנן התם בסדר נשים בפרק האשה נקנית נכסים שיש להן אחריות והם הקרקעות, ונקראין שיש להם אחריות מלשון אחרית טוב. כלומ', שיש ללוקח אחרית ותקנה על נכסי המוכר. נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. כלומ', כשיתן הקונה למוכר דמי הקרקע שקנה ממנו, קנאה במקום שאין כותבין את השטר. וכן אם כתב לו על הנייר או על החרש אע"פ שאינו שוה פרוטה שדי מכורה לך או שדי נתונה לך במתנה, כיון שהגיע השטר לידו קנה. וכן אם החזיק בקרקע כגון שנעל בית או חצר שהיו פתוחין כשלקחן, או גדר גדר או פרץ כל שהוא והועיל במעשיו קנה, והוא שיחזיק בפני המוכר, אבל שלא בפניו צריך המוכר שיאמר לו לך חזק וקנה, ואחר כך אם החזיק אפי' שלא בפני הבעלים קנה. ושאין להן אחריות והם המטלטלין אין נקנין אלא במשיכה או בהגבהה כמו שביארנו. ונקראין המטלטלין נכסים שאין להם אחריות, מפני שאין להם חזקת בעלים שהרי הן מיטלטלין מזה לזה. ומנא לן דמטלטלי ניקנו במשיכה. דכתי' [ויקרא כ"ה י"ד] כי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד [ב"מ מ"ז ע"ב], והיא המשיכה, ואע"פ שדבר תורה מעות קונות [שם], זאת המשנה אחר שתקנו חכמים משיכה במטלטלין נשנת. אמ' רבה לא שאנו שנקנין במשיכה, אלא דברים שאין דרכן להגביה מחמת כבדן, כגון טעון גדול של פלפלים או של אגוזים או של שקדים וכיוצא בהן, שיש טורח בו כשיתפרד כמו שביארנו. אבל דברים שדרכן להגביה כגון משואות שאין בהם טרחה כשיתירם ויפרידם, כגון המקבץ עצים או פשתן וכיוצא בהן, ועשה מהם אפי' טעון גדול, שאי אפשר להגביהו בהגבהה הוא שקונה, ולא במשיכה, שהרי אפשר להתיר האיגד, ולהגביהו (על) [עץ] עץ, וכן כל כיוצא בזה וכן הילכתא. ואי קשיא לך האי דתניא בבריתא נמי בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי ר' מאיר ור' אלעזר, וחכמים אומרים, זו וזו נקנית במשיכה, שאין נקנית במסירה אלא ספינה וכיוצא בה, כגון יאורות של בית המרחץ, או תיבה גדולה או חבית גדולה וכיוצא בהן, שאין אחד לבדו יכול להגביהן, שקונין אותן במסירה ברשות הרבים, שהמסירה אינה קונה כי אם ברשות הרבים בלבד כמו שביארנו. דהא בהמה דקה דבת הגבהה היא, וקאני לה במשיכה, שאני בהמה דמקנייא במשיכה משום דמסרכא. פי', מפני שמתחבטת בקרקע כשיבוא להגביהה. תניא [לעיל ע"ה ע"ב] כיצד קונה הבהמה במשיכה ואין צריך לומ' אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו שקנה, אלא אפי' היה קורא לה אחר שפסק הדמים עם המוכר והיא באה אצלו. או שהכישה במקל ורצתה לפניו, כיון שעקרה יד ורגל קנאה, ואינה צריכה שתהלך מלוא קומתה. כלומ' שתעקר מכל אותו מקום שהיא נמצאת בו, וכן הלכה.
תנן התם בקידושין בפרק קמא וכו' נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה, וזוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן שבועת התורה. אע"פ ששנינו בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ב ע"ב] אלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות, וקי"מלן דכל שבועה שנאמרה במשנה שבועת התורה היא, או שבועה שתקנו חכמים כעין של תורה, אם טען אדם על חבירו שיש לו בידו מטלטלין וקרקע והודה במקצת המטלטלין, וכפר בשאר עם הקרקע, כיון שחייב לישבע לו על המטלטלין שכפר בהן שבועת התורה, שהרי הודה לו במקצתן מגלגל בשבועתו אף הקרקע, אע"פ שאין נשבעין על הקרקעות שבועת התורה מדכתיב [שמות כ"ב ו'] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים, וכתיב [שם שם ז'] ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו, ואמרינן פרט לקרקעות, על [ידי] גלגול נשבע גם על הקרקעות, ואמרינן נמי בגמ' דהתם [קדושין כ"ה ע"ב] דרש רב בקמחוניא והוא שם מקום בהמה גסה נקנית במשיכה, אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב אמר להו מאי אמר רב בבהמה גסה, אמרו ליה הכי אמ' רב בהמה גסה נקנית במשיכה, אמ' להו והא אנן במסירה תנן, במתניתין, אמרו ליה ורב נמי במסירה אמ' והדר ביה וכו'. ירושלמי [קדושין פ"א] וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה שנאמר [שמות י"ב כ"א] משכו וקחו לכם צאן.
נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף וכו' בכסף מנא לן אמ' חזקיה אמ' קרא [ירמיה ל"ב] שדות בכסף יקנו, בכסף הוא דקאני ושטר לראיה בעלמא איתקון, כי היכי דלא לימא מוכר לא זביננא לה לההיא קרקע, דכיון דידיעא ליה בשהדי, ולא אכלה לוקח שני חזקה נפקא לן מיניה והדרא למערער, ואי איכא שטר בידא דלוקח אע"ג דלא אכלה שני חזקה לא מצי מוכר למטען דלא זבין כדברירנא בפרק חזקת [לשון הרי"ף]. אמר רב לא שאנו שקונה בכסף לבדו אלא במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שכותבין את השטר אע"פ שנתן הלוקח את הדמים לא קנה עד שיכתוב לו המוכר שטר המכר, ויגיע לידו, שכיון שנהגו לכתוב את השטר לא סמכה דעתו של מוכר למכור, ולא דעתו של לוקח לקנות באותן דמים, עד שיגיע השטר לידו של לוקח. ואי פריש הלוקח ואמ' בשעת מכירה אם רציתי אקנה בכסף ואם לא רציתי לא אקנה עד שיגיע השטר לידי פריש. כלומ', תנאו קיים כיון שנתן הדמים על תנאי זה, ואין המוכר יכול לחזור בו מפני התנאי, אבל הלוקח יכול לחזור בו עד שיכתוב את השטר, וכן אם התנה המוכר על הלוקח תנאי זה, כי הא דרב אידי בר אבין וכו'. בשטר מנא לן דכתי' בירמיה [ל"ב י"א] ואקח את ספר המקנה, אלמא יש קנין בספר לבדו. אמר שמואל לא שאנו שקנה בשטר לבדו אלא במתנה, אבל במכר לא קנה בשטר עד שיתן את הדמים. ואי קשיא לך, הא דתניא בשטר כיצד וכו', דאלמא בשטר מכר נמי קנה, התם במוכר שדהו מפני רעתה, משום דאגב ריעותה גמר מוכר ומקני, ובשטרא בלחוד סאגי, אבל בשאר קרקעות אע"פ שהגיע שטר המכר ליד הלוקח, ואפי' היו בו עדים לא קנה עד שיתן את הדמים. ורב אשי אמר זה המכר שאמר בזאת הבריתא מתנה הוא, ולא כתב לו לשון מכר במתנה זו אלא כדי ליפות את כוחו של המקבל, שהרי בענין המתנה אין הנותן חייב באחריותה, אבל לענין מכר אע"פ שלא קבל עליו המוכר אחריות המכר, עליו היא אע"פ שלא נכתבה בשטר, כדאמרי' לעיל [עי' ב"מ י"ד ע"א] דאחריות טעות סופר היא מאי טעמא גבי מכר לא שאדי איניש זוזי בכדי, אבל גבי מתנה לא חסריה נותן למקבל ולא מידי. והאי דכתב ליה הכא נותן למקבל לשון מכר, כדי לחייב עצמו באחריות של אותה מתנה הוא שכתב לו, שאם יבוא בעל חוב ויגבה אותה מן המקבל בחובו, יחזור המקבל ויפרע מן הנותן הדמים שכתובין בשטר. בחזקה מנא לן אמ' חזקיה דאמר קרא [ירמיה מ' י'] ושבו בעריכם אשר תפסתם. פי', גדליה בן אחיקם אמר ליתר הגולה, אספו יין וקיץ ושימו בכליכם ושבו בעריכם אשר תפסתם. כלומ' אשר ירשתם. במה תפסתם בישיבה, כלומ' בדירה שאתם דרין בהן ביום ובלילה, והינו חזקה. ושאין להן אחריות אינן נקנין אלא במשיכה. תקנתא דרבנן היא דאמר ר' יוחנן משעה שיתן הלוקח למוכר דמי אותן המטלטלין מעות קונות אותן בכל מקום שהם ברשות לוקח, מדאשכחן גבי הקדש דכתיב [ויקרא כ"ז] ונתן הכהן את הכסף וקם לו, קל וחומר בלוקח מן ההדיוט [עי' קדושין כ"ט ע"א]. ועוד טעם אחר אם גופו של ישראל קנוי כשימכר בעבד עברי, דכתיב כי ימכר לך אחיך העברי, וכתיב [ויקרא כ"ה נ"א] מכסף מקנתו, ממונו לא כל שכן כשמוכרו לא יהיה קנוי מקל וחומר [בכורות י"ג ע"א]. ומה טעם אמרו חכמים משיכה היא שקונה, ועיקר הדבר שהמעות הם שקונות אלא גזרה הוא שגזרו שמא יאמר מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעליה. ואמרינן בפרק הזהב [ב"מ מ"ז ע"ב] סוף סוף לאו שלומי באעי השולח את הדליקה, ונמצא שאין הלוקח מפסיד כלום, דכתיב [שמות כ"ב ה'] שלם ישלם המבעיר את הבערה. אלא גזירה שמא תפול לה דליקה באונס, דאי מוקמת לה ברשותיה דמוכר, מסר נפשיה וטרח ומציל, ואי לא לא טרח ומציל.
נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות וכו', מנא הני מילי אמ' חזקיה דאמ' קרא בבני יהושפט [דה"ב כ"א] ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי בצורות ביהודה. איבעיא להו מי בעינן הנהו מטלטלין דליהווי צבורין באותה קרקע, או נקנין עם הקרקע אע"פ שאינן צבורין בה אלא במקום אחר. אמ' ר' יוסף תא שמע ר' עקיבה אומר קרקע כל שהיא חייבת בפיאה, כשקוצרה דכתי' [ויקרא י"ט ט'] לא תכלה פאת שדך בקצרך, והפיאה חלק מששים בשדה [עי' פאה פ"א ה"ב]. ובבכורים להביא אותם ממנה, כדכתי' [דברים כ"ו ב'] ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך. ובודוי כדכתי' [שם שם0ה'] וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה וגו', עד והשתחוית לפני ה' אלהיך. ולכתוב עליה פרוסבול, כדאמרינן בגיטין פרק רביעי [ל"ו ע"א] התקין הלל פרוסבול. פי', כיון שראה הלל שנמנעו בני אדם מלהלוות זה את זה מפני שנה שביעית שמשמטת החוב שחששו להפסד ממונם, ונמצאו שעוברין על הכתוב בתורה דכתי' [דברים ט"ו0ט'] השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וגו', עמד והתקין פרוסבול. אמרינן בגמ' [גיטין שם] מי איכא מידי דמדאורייתא משמטא, ומתקן הלל דלא תשמיט, ופשטינן בשביעית בזמן הזה שאין שם השמטת קרקע, התקין הלל פרוסבול כדי שלא תשכח תורת שמטה, דקימ' לן בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים ובזמן שאין אתה משמיט קרקע אין אתה משמיט כספים. ואמרינן נמי [גיטין ל"ו ע"ב] מאי פרוסבול ואמ' רב חסדא פרוס בולי ובוטי. כלומ' תקון לעניים ולעשירים, כדאמרינן פרוסא דמילתא שהוא תקון הדבר. ואמרינן [שם ל"ז ע"א] בולי אלו עשירים דכתיב [ויקרא כ"ו י"ט] ושברתי את גאון עזכם, ותאני רב יוסף אלו בולאות שביהודה. בוטי אלו עניים, דכתיב [דברים ט"ו,0ח'] והעבט תעביטנו. ובפרק אחרון ממסכת שביעית שנינו [מ"ד] זה הוא גופו של פרוסבול מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינין חותמין מלמטן או העדים. ופי', מוסר אני לכם מעיד אני אתכם בכך וכך. וזה שאמ' והדיינין חותמין מלמטן או העדים, להודיען שבזה הדבר העד נעשה דיין, והדיין נעשה עד, דהא קימא לן דפרוסבול בזמן הזה דרבנן הוא, ובדרבנן עד נעשה דיין ודיין נעשה עד. וכיון שנכתב הפרוסבול שוב אין החוב נשמט, ואפי' היה למלוה חוב גדול ואין ללוה אלא קרקע כל שהוא, כותבין עליו פרוסבול ושוב אין החוב נשמט, לפי שאין המלוה תובע את הלוה כדי שנאמר עבר על לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה', שהרי אינו תובע את חובו, אלא מבית דין. ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות. ואי אמרת בעינן שיהיו אותן המטלטלין שרוצה להקנות עם הקרקע צבורין בה, קרקע כל שהוא למאי חזיא. כלומ'. כמה מטלטלין תוכל אותה קרקע שהיא כל שהוא לקבל כדי שיצבור בה. תרגמה רב שמואל בסנא קמיה דרב כגון שנעץ בה מחט שנקנית לו אותה מחט עם אותה קרקע. אמר ליה רב יוסף קבסתן. כלומ' הפכתי את בני מעי להקיא, מדבריך אלו שאמרת כגון שנעץ בה מחט, שאין זה דבר שמתקבל. איכפל תנא. כלומ' הוצרך התנא לטרוח ולשנות כדי להשמיענו קנייני מחטין. אמ' רב אסי ומאן לימא לן דלא תלא בההיא מחט מרגניתא דשוויא כמה אלפי, ואין במה שפירש רב שמואל תימא. והלכתא כשיקנה אדם קרקע ומטלטלין לחברו אין אנחנו צריכין שיהיו אותן מטלטלין צבורין באותה קרקע, אלא אפי' היו במדינה אחרת קנאן. אבל אגב וקני בעינן. כלומר, צריך המקנה שיאמ' לו לקונה קנה לך קרקע זו וקנה אגבה הנך מטלטלי דאית לי במקום פלוני וכו'. אבעיא להו מכר לו שדה ונתן לו מטלטלין אגבה מה הוא הדין בזה, קנה המטלטלין אגב קרקע, או כיון שהן שני מיני הקנאה, אע"פ שהקנה לו המטלטלין אגב קרקע לא קנה המטלטלין. ופשטינן לה מיהא מתניתא, דתנן בפרק חמישי ממסכת מעשר שני [מ"ט] עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו. שמע מינה דקאני מטלטלין אגב קרקע, אע"פ דמטלטלין במתנה וקרקע במכר, שהשכירות מכירה לזמן היא.
איבעיא להו הקנה השדה לאחד והמטלטלין לאחד, ואמר המקנה לבעל המטלטלין קנה המטלטלין אגב קרקע שאני מקנה לפלוני מהו. תא שמע עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבה בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו. פי', זאת המשנה כמו כן היא במסכת מעשר שני באותו הפרק שאמרנו שם, שנינו ערב יום טוב האחרון של פסח של שנה רביעית ושל שנה שביעית היה הביעור, נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעליה, ומעשר ראשון ומעשר עני לבעליו, מעשר שני והבכורים מתבערין בכל מקום. פי', אע"פ שבכל שנה ושנה חייב אדם להפריש מפירות אותה שנה תרומה גדולה ונותנה לכהן, ושיעורה עין יפה מארבעים, ובינונית מחמישים והרעה מששים, שנא' [דברים י"ח ד'] ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו כמו שנתבאר בפרק רביעי ממסכת תרומות [משנה ג']. אחר שמפריש את התרומה לוקח ממה שנשאר חלק מעשרה ונותנו ללוי, והוא הנקרא מעשר ראשון, שנ' [במדבר י"ח כ"ד] כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה, כמו שנתבאר בפרק אחרון ממסכת בכורות [נ"ט ע"א]. ומפריש ממנו הלוי חלק מעשרה ונותנו לכהן, שנ' [שם שם כ"ו] ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם והרימותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר, והיא הנקראת תרומת המעשר, ואסורה היא לזרים כתרומה גדולה, אבל מה שנשאר מאותו מעשר ביד הלוי, חולין הוא לכל דבר, שנ' [שם שם כ"ז] ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב, מה גורן ויקב חולין לכל דבר אחר שהפריש מה שנתחייבו, כך מעשר ראשון אחר שניטלה ממנו תרומתו חולין לכל דבר. וחוזר הישראל כמו כן ומוציא ממה שנשאר בידו חלק מעשרה, והוא הנקרא מעשר שני, ודינו להאכל לבעלים בירושלים, ואם אינן יכולין להעלותו פודין אותו במקומו ומעלין את דמיו לירושלים, ואם פדאוהו הבעלים לעצמם מוסיפין עליו חומש, שנ' [ויקרא כ"ז ל"א] ואם גאול יגאל איש (ממנו) [ממעשרו] חמישיתו יוסף עליו, ודיניו נתבארו במסכת המיוחדת לו. ובשנה השלישית והששית לשבוע מוציאין מעשר עני במקום מעשר שני, שנא' [דברים י"ד כ"ח] מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו. וכבר ביארנו ענין זה בפרק שלשה שאכלו כאחת [ברכות מ"ז ע"ב] ביאור יפה. ואע"פ שצריך אדם להפריש החייובין הללו בכל שנה ושנה, שם שנינו [מ"ט] ערב יו"ט האחרון של פסח של שנה רביעית ושל שנה שביעית היה הביעור. כלומר צריך אדם לבער את הכל מרשותו, ונותן כל חלק לבעליו. נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעליה ומעשר ראשון ומעשר עני לבעליו, ומעשר שני והביכורים מתבערין בכל מקום, כמו שביארנו. כלומר, שמאבד אותן משליך אותן לים או שורפן, שזה הוא ביעורן, וכן מבער נטע רבעי. בד"א בשאינו יכול לאכול אותם אפי' היה בירושלים קודם שיכנס יום טוב, וכשמבער הכל ערב יום טוב האחרון של פסח, למחר במנחה מתודה, שנא' [דברים כ"ו י"ג] ואמרת לפני ה' אלקיך ביערתי הקדש מן הבית וגו' כמו שנתבאר במקומו. ושם כמו כן שנינו [מ"ט] מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרות להם שם. כלומ', אם הגיעה שעת הביעור והיו פירותיו רחוקים ממנו שאינו יכול להפריש מהן חלקי גבוה, ולתת כל חלק מהם לבעליו, יקרא להם שם כמו שעשה רבן גמליאל. ששם שנינו מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה כיון שהגיעה שעת הביעור שנתחייב רבן גמליאל שיגיע תרומותיו ומעשרותיו לבעלים, אמ' להם לזקנים עישור שאני עתיד למוד מהפירות שלי שהוא מעשר ראשון, כמו שביארנו, (נתנן) [נתון] ליהושע בן חנניה שהוא לוי, כדאיתה במסכת ערכין [י"א ע"ב], ומקום של אותו מעשר מושכר לו בכך וכך. ועישור אחר שאני עתיד למוד לעניים, בזו השנה שנתחייבתי בו נתון לעקיבה בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים, לפי שעקיבה בן יוסף פרנס לעניים היה וידו כידם. ומקומו מושכר לו בכך וכך. ואמ' כמו כן ר' יהושע הלוי עישור שאני עתיד למוד מהמעשר שניתן לי מישראל ולתת אותו לכהן, נתון לאלעזר בן עזריה הכהן, שהוא עשירי לעזרא הכהן כמו שנתבאר בפרק תפלת השחר [ברכות כ"ז ע"ב] ומקומו מושכר לו, ונתקבלו זה מזה כלם ונתנו המקבלים פרוטה של שכירות, אלמא שדה לאחד ומטלטלין לאחד קנה ממעשה דעקיבה בן יוסף. ודחינן, מאי מושכר דקאמ' רבן גמליאל הכא במעשר עניים, דילמא מושכר למעשר קאמר, והוו להו שדה ומטלטלין כלן לאחד. ואי בעית אימא שאני ר' עקיבה בן יוסף דיד עניים הוא, וכקונה אחד דאמי, ולא איפשיט. פי' אם קנה בעל המטלטלין אותן כשהחזיק חבירו בקרקע או לא קנה, הילכך אע"פ שהחזיק זה בקרקע לא קנה חבירו המטלטלין שהקנה לו הנותן אגב אותה קרקע, ואם תפס מקבל המטלטלין אותן אחר שהחזיק חבירו בקרקע שהקנה לו הנותן אותן מטלטלין על גבה
